14/08/2026
תמיד האמנתי שיש בי את המשהו הזה שבזכותו אוכל לפרוש כנפיים ולעוף.
את אותה האמונה שהכל אפשרי!
לא שהכל קל או שאין פחד. להיפך, יש רגעים שבהם החיים מערערים אותנו,
אבל הם לא בהכרח מגדירים את מי שנהיה אחריהם.
בדיוק לפני שנה, האמונה הזו הפכה לרגש.
מעין תחושה חזקה, שרחוקה מלהיות רציונאלית, שאני חייבת לזוז מהמקום אליו הייתי רגילה ושאליו התנקזו תחושות הפחד והכאב, מקום שהחוקים בו היו מאוד ברורים וכך גם לכל יציאה מגבולות הגזרה, היתה השלכה.
ואם אקח את הדימוי הזה לעולם התנועה שאני כל כך אוהבת או לגוף שאני כל כך מאמינה בו,
זה היה נראה כמו זוג רגליים מקובעות על הקרקע וזוג כנפיים המונחות על כתפיי, דוממות אבל עוצמתיות, מוחזקות אבל רק מחכות לרגע בו אתן להן את היכולת להרפות ולשחרר.
בדיעבד, אני חושבת שהכנפיים הללו היו שם תמיד, אבל רוב הזמן פשוט לא הרגשתי אותן.
הכנפיים שמסמלות את הכוחות שכבר היו קיימים בתוכי, שמעידות על היכולת להתרומם, יכולת שעזרה לי להרים את הראש אחרי שבמשך שנים הורידו לי אותו שוב ושוב מטה.
אותן זוג כנפיים שחיזקו לי את האמונה בעצמי שיש לי יכולת לקום גם כשבתוכי נמצאת הידיעה שאפול שוב אל הקרקע המהודקת.
שנה אחרי, אני יכולה לומר שהחיים בצד השני לא הפכו פשוטים יותר.
יש בהם עדיין פחדים, התמודדויות, חוסר ודאות ורגעים שבהם
הקרקע שוב מתערערת. אבל משהו אחד השתנה מהיסוד,
אף אחד אחר
כבר לא מחזיק
את הכנפיים שלי.
היום אני ברשות עצמי.
אני בוחרת לאן ללכת, מתי לעצור,
מתי לשנות כיוון ומתי פשוט לתת לעצמי להיות.
אני יכולה לאהוב, להישען, לבקש עזרה ולרצות שיהיו אנשים לצידי,
אבל אני כבר לא צריכה שמישהו אחר יחזיק אותי כדי להרגיש שאני יכולה לעוף.
וזו המשמעות של חופש עבורי היום.
לא חיים בלי פחד, לא שמיים בלי סערות ולא הבטחה שלעולם לא אפול.
אלא הידיעה, שגם כשהקרקע נשמטת, יש בי משהו ששייך רק לי.
משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממני.
הכנפיים שלי.
והפעם,
אני זו שמחליטה מתי לפרוש אותן.
#גוףונפש #תרפיה #ריקוד #פרידה #להתחילמחדש
