12/10/2025
הייתי תלמיד בכיתה ט׳. אהבתי שירים, ספרות, אמנות. הכי - תמיד עניין וריתק אותי התחום החברתי. תחילת השליש הראשון לשנת הלימודים לא האירה לי פנים במקצוע הפיסיקה. המורה שלי בגימנסיה הרצליה, הלפמן, לא קנה את הויתור שלי שבא לידי ביטוי בשורה של ציוני 0 בבחנים. לא ממש התרגשתי מזה. ואז בא השינוי. אני משער שהמסע שעברתי מאז באותה השנה זה חלק ממה שבנה אותי בתור מי שאני היום. הלפמן לא ויתר לי ולא ויתר עלי. הוא לימד את הכיתה כאילו לימד אותי אישית. הוא סיפר פיסיקה והפך אותה בעיני בלי ששמתי לב לשירה, למערכות יחסים. עיניו היו חמות וחכמות. הוא הסתכל עלי בלי להחניף לי אבל בהערכה גמורה תוך שמבטו חולף הלאה לשאר התלמידים.
את השנה סיימתי עם שרשרת ציוני 100 שלא ויתרו בכלום. פשוט מ- 0 ל- 100 - הצטיינתי בכיתה, בשיעורים, בבחנים, במבחנים ובפרט, התמלאתי ולו רק לאותה שנה באהבה לפיסיקה. עד היום משמשת הפיסיקה מקור בלתי אכזב למטאפורות בתחומי העניין שלי בעיקר ביחסים.
הנוסחה המצוטטת נשאר חרוטה בזכרוני. וראו כמה חום נפלט ואילו מערכות יחסים הן אלו שמייצרות אותו... ובעיקר - ״הלפמן״ הפך בשבילי למושג. לתובנה שאפשר לשנות, להשתנות ורק צריך לדעת איך ליצור את התנאים לכך. ולשם אני כל הקריירה שלי מכוון.
