Yoga Me Up

״Inspiration exists, but it has to find you working”. P.Picasso
במסגרת המחקר אשר בדק את ההשפעה של ההמתנה לטיפול על התוצאות של התערבות טיפולית, נמצא, כי מטופלים שרק המתינו ללא התערבויות ביניים/שיעורי בית/עבודה עצמאית, היו עם תוצאות טיפול נמוכות יותר ומצבם אף הורעה מעבר למה שהיה במועד שבו פנו לטיפול. לעומתם, מטופלים שקיבלו שיעורי בית בזמן שהמתינו ועשו אותם, תוצאות הטיפול שלהם היו לא פחות טובות מאשר תוצאות הטיפול של אלה שהתחילו לקבל טיפול מיידית.
הזמן מרפא. אבל הוא חייב שנהיה שם ונתייצב עם מה שאנחנו יכולים לעשות. בלעדינו, הזמן הוא רק זמן.

מאוהבת בפיתולים🥰
במיוחד בווריאציות של Parivrtta Parsvottanasana!
על פניו, זה מרכך את שרירי הגב מהנוקשות, משחרר כאבים ואי נוחות באזור השכמות והגב האמצעי. ומצד שני, יש תחושה של יותר מקום לנשום. בית החזה נפתח, הריאות מתרחבות.
עבדנו עם הגב, ועל הדרך ניקינו את צ׳אקרת הלב. התחושה היא שהמרחב האישי והבין-אישי שלי נושמים לרווחה. כאילו יש לי יותר הכלה כלפי עצמי וכלפי האחר.
Super Remedying🙏🏻

אנחנו מקבלים גירוי על ידי שישה מקורות חישה: ראייה, שמיעה, מגע, ריח, טעם ומוח. ניתן לחוות שמחה באינסוף דרכים והזדמנויות דרך מקורות החישה האלה. אך אם אנו תופסים את חווית השמחה הנובעת מגירוי על ידי אחד מאלה כאושר, נטעה את עצמנו. אנו עשויים לפנות בכוונה בחיפוש אותו הגירוי שוב, וזה כבר הופך את האנרגיה שאנו משקיעים בזה להשתוקקות. השתוקקות ושימת ציפייה לתוצר ספציפי מביאים לאכזבה, ואותו ״אושר״ שרדפנו אחריו, נעלם ומתאדה לנו.

דמיינו אדם (לא אנחנו, מה פתאום😁) שייחס לעוגה ערך של אושר, אכל חתיכה ואישש את התפיסה לעצמו (מן הסתם🫣). זה יצר כוונה להמשיך להשקיע אנרגיה בשחזור ה״אושר״, ואדם לקח עוד חתיכה. אם העוגה באמת הייתה מקור האושר, האושר הנחווה היה מוכפל כעת, אחרי החתיכה השנייה. אך זה לא קורה, ואדם חווה אכזבה וחוסר סיפוק. בנוסף, התחושות וגירוי המוחי מאכילת סוכר/כמות גדולה של מזון. עוגה שהייתה רק אובייקט הפכה לאובייקט עם ערך קרמתי. בשל השקעת הציפיות ואנרגיה באובייקט, התהוותה הקרמה.

אותו דבר עם יוגה ועם כל מקור גירוי חיצוני. אנחנו עושים יוגה, כדי לעשות יוגה. זאת הפרקטיקה. אם נעשה אותה לא נהפוף למאושרים. ואם לא נעשה אותה, לא ימנע מאתנו לחוות אושר. אושר הוא בחירה במצב תודעתי ואף פעם לא מתוך שימוש באובייקט חיצוני.

״ככל הנראה, המכשול הגדול ביותר בפרקטיקה אינו הגוף החלש, אלא קושי להתפשר״. Petri Raisanen

עד כמה הסמנטיקה יכולה להעצים או להוריד רוח במפרסים. יש בציטוט הזה מעין פרדוקס, ריקוד אינסופי של התודעה שלנו. אם אתפשר, סימן שאני חלש. אם אני מוותר, זה אומר שאני מתפשר.
לצד זה, פטרי מתכוון למשהו אחר לגמרי. יש מעין גמישות ביכולת להתפשר. היכולת הזאת היא זאת שמאפשרת לפרקטיקה להמשיך. לפעמים יהיו ירידות, לפעמים עליות. לפעמים, לקחת צעד אחורה נדרש בשביל לאזן את האנרגיות. להיות בשיוויון נפש כלפי עליות וירידות - האין בכך משום חוכמת נפש שהיינו מבקשים לעצמנו?

הגב שלנו סובל מתת-תנועה ומשימוש לרעה על בסיס יומיומי.
כל זה ללא תמורה🫣
אנחנו מכופפים את הצוואר כלפי מטה כדי לראות את המסך של הטלפון במשך שעות ביום!
אנחנו משתמשים ביד/כתף בצד אחד באופן לא פרופורציונלי. אותה יד לעכבר, לטלפון, לנהיגה. אותה כתף שנושאת את התיק אחר כך תלויה באוויר בישיבה ליד השולחן.
יושבים שעות בתנוחות לא מבוקרות. שלא נדבר על הצורות המוזרות והמשונות בהן אנחנו משאירים את הגוף על הספה🤔🛋
מתי מחזקים את כל המערכת הזאת? מתי נותנים לה חוסן לשאת את כל השימוש הזה?
נגיד לזה ״לא עוד״😃פורסים מזרן, שמים מוסיקה, ונותנים לגוף להתיישר על הרצפה, להתגמש על פני הקיר, להשתרע באוויר💪🏻🤸🏼‍♀️

One reason to love this summer - sweat-enhancing practice is guaranteed😝

“The moon, snow, and flowers cannot be viewed at the same time”. Japanese proverb
המסר כל כך פשוט. לא ניתן לראות את הירח בלילה בו יורד שלג. הפרחים נסגרים בלילה, ונובלים אם היה יום קפוא.
ובכל זאת, אנחנו כולנו חוטים בזה: מנסים להכניס ליום שלנו/לשגרה שלנו יותר ויותר דברים. בכוח.
מפגש עם החברים בערב אחרי יום עמוס בעבודה וכאב ראש שהתפתח כבר מהבוקר. כי חייבים חיים חברתיים.
אימון חצי שעה אחרי שאכלנו, כי היינו חייבים לסיים משימה ולא היה זמן לאכול, וחייבים לא לפספס את האימון.
מגיעים הרבה פעמים לכל מקום ולכל מפגש בלי אוויר, בלי יכולת לחשוב, בלי הזדמנות להיות בציפייה לפני הדבר הבא.
ביוגה הדוחק הזה לא יעבוד לנו. נרגיש את זה ממשי ביותר: או שלא נוכל להיכנס לתנוחה אליה נכנסו בשיעור אחר, או שנחווה אי נוחות פיסית/כאב. כך, עמידת הכתפיים תהיה לא נגישה, מתוחה ולא נעימה ביותר אם לא דחינו אותה לסוף הפרקטיקה שבמהלכה חיממנו את כל הגוף ועבדנו על שרירי הגב כולו.
אנחנו יודעים לבצע את התנוחה, אבל בלי לעבור את הדרך לשם, הקפיצה לתנוחה תהיה מלווה בסטרס ובכאב.
אנחנו מסוגלים לדחוף אימון על בטן מלאה, אך אלה יהיו סתם תנוחות גוף ומאמץ שרירים, כשחלק מהקשב שלנו מופנה לאי הנוחות המתלווה.
מה עוזר לכם לתת לדברים לקרות בקצב הראוי להם?

״משמעותה של שליטה אינה דיכוי, אלא הכוונה וויסות״, Swami Rama

אחת הסיבות לרתיעה מלתרגל יוגה בכיתה עם עוד אנשים - חשש שמא ״משתלטים״ עלי. יכול להיות מצב שמישהו שאתם מכירים, הלך פעם לשיעור והתמלא באנטגוניזם. יכול להיות שאתם ממש צריכים פרטנר, כי רציתם לנסות שיעור אצל מורה שמצאתם או המליצו לכם עליו. והפרטנר שהצעתם לו/ה, ממש לא מוכן/ה. יתכן ותשמעו: ״הלכתי פעם, אבל זה ממש לא בשבילי. המורה שם עשתה נשיפות מוזרות ואמרה כל מיני מילים לא ברורות, כולם זורמים איתה, מכניסים רגליים לכל מיני מקומות, ואני מצאתי את עצמי יושב ובוהה. ואז יצאתי לשירותים, ורק חיכיתי שזה יסתיים״.

התחושות שמתלוות לסיטואציה שמישהו מכוון אותי, אומר לי מה לעשות כשלי אין אפשרות להגיב עד סוף השיעור, יכולות לצוף ולהפריע לנוע, להיות עם מה שקורה. ״המשטר״ היוגי שמתלהבים ממנו מהתמונות במדיה, פתאום עשוי להרגיש אחרת לגמרי כשזאת הברך שלי שלא מתכופפת, והיד שלי שלא נכנסת. והקשב שלי שמתפזר.

אלה תחושות לגיטימיות לכל דבר, ולא היינו רוצים ללחוץ על אותו חבר להצטרף אלינו בכל זאת. כמישהיא שרואה את התלמידים בכל מיני שלבי התנסות עם יוגה, יכולה להגיד לכם שהתנגדות היא רק שלב אחד מהרבה שלבים במסע אל היוגה. לפעמים, אותם התלמידים נרתעים לכמה שנים אפילו, ואז מגיעים בעצמם לנסות שוב.
תלכו לבד ותתנו להם את הזמן שהם צריכים🙏🏻