וואדוקאן דוג'ו

21/06/2026

בשבת האחרונה נכנסנו כמה חברים מהדוג'ו לאוטו ונסענו צפונה, לסמינר ידידות השנתי.

איזה כיף שיש קהילה כזאת נחמדה עם אווירה כל כך נעימה.

תודה ל Haru Dojo - Aikido Misgav על האירוח והארגון המופתי.

29/05/2026

איזה כיף להיפגש ולהתאמן ביחד.
אימון שחורות ראשון, תחילתה של מסורת.

18/05/2026

צעדים ראשונים של תעופה בקבוצת הנוער. 🦅🦅🦅

11/05/2026

היום היארצייט (שנה לפטירתו) של מורי ורבי קאצויוקי שיממוטו סנסיי זצ"ל. כמה אנקדוטות על האדם, המורה והדמות:

1. סמינר במדינה מסוימת במזרח אסיה. הגענו פמליה גדולה ללוות את המורה, שרק לפני כמה שבועות יצא מבית חולים אחרי ניתוח. באופן יוצא דופן, היחס אליו היה פשוט מתחת לכל ביקורת. יחס מזלזל גם בתוך האימונים וגם אחריהם. איחורים, ייבושים של שעות, אימוני אייקידו בלי מזרנים, וכל מיני ניואנסים קטנים שפשוט הבהירו שאין באמת עניין ללמוד אייקידו, אלא רק להשתמש בו בתור איזה כלי פוליטי בתוך מערך התככים של ארגון אייקידו מסוים. באימון האחרון, אחרי כמה וכמה ימים של תסכול, שיממוטו סנסיי הסתכל על משתתפי הסמינר, שלא ממש היו בעניין, ואמר להם: "אני יצאתי שבוע שעבר מבית חולים, הגעתי לכאן כדי לאמן אתכם, ואני מסכן את החיים שלי בשביל זה. אני מצפה מכם לעשות את אותו הדבר". ואז העביר אימון לפנתיאון, העיף אותנו באוויר, ויצאו ממנו כוחות שלא ראיתי עד אותו רגע. הוא סיים את האימון, קד קידה ויצא מהחדר. באותו ערב עלה לו החום, והוא לא יצא מהחדר עד הטיסה חזור.

2. נסיעה ברכב לשדה התעופה כדי לאסוף אורח שהגיע לבקר את שיממוטו סנסיי מהולנד, מורה בכיר כזה או אחר. אני והוא במכונית. שיממוטו סנסיי, שהיה עם קטרקט מתקדם ובקושי ראה (כמובן שהוא סיפר על זה רק אחרי הניתוח), נהג, ואני אמרתי לו באיזו ירידה לפנות. בנסיעה הארוכה התגלגלה שיחה. סיפרתי לו שאני רושם בסוף כל אימון את כל מה שהוא אמר באותו אימון ומסכם לעצמי. הוא הסתכל עליי עם העיניים הכחולות שלו ואמר: "גרוע מאוד. אל תעשה את זה יותר. אייקידו זוכרים בגוף ולא בשכל". באותו רגע הפסקתי לנהל את יומן האימונים שלי.

3. שיממוטו סנסיי תמיד תיאר את עצמו ככלי שנוצר הודות למורים שהיו לו. מעטות הפעמים שבהן הוא לקח קרדיט לעצמו על משהו; הנוכחות של המורים שלו תמיד הייתה שם. המורה שלו לאייקידו, אוסווה קיסאבורו סנסיי, והמורה שלו באוניברסיטה, סוזוקי קאקוזן סנסיי, ואבא שלו. אפילו בספר שהוא כתב בערוב ימיו, הפרק הראשון עסק במורה שלו, בדרך שבה הוא התנהג ובאופן שבו הוא נפרד מחייו. בדוג'ו תמיד היו תלויות תמונות של אותם מורים, ובשנים האחרונות, בקידות המקובלות בתחילת ובסוף האימון, הוא היה מוסיף קידה גם לתמונות שלהם.

כזה הוא היה. אני מודה שאני מאוד מתגעגע.

12/02/2026

שלושת שניות התהילה שלי בעולם האייקידו היו בבודוקאן בטוקיו, מרכז אומנויות הלחימה הגדול ביותר ביפן. במהלך יום של הדגמות אייקידו שאליו מתאספים המורים הבכירים ביותר ביפן, ליום שלם של הדגמת תכלית בפני אלפי צופים. לדאנים הגבוהים ניתנת במה יחידה במרכז שבה הם עושים הדגמת אייקידו של בערך שתי דקות. אחרי קרוב לשש שנים של אימונים יומיומיים בדוג'ו של המורה שלי ביפן. קיבלתי את הזכות לבוא להיות חלק מהפמלייה שעולה איתו לבמה להדגמה.

התמונה שרואים למטה היא מאותה הדגמה, מי שמתעופף שם באוויר זה עבדכם הנאמן. בצד איפה שכתוב כמה משפטים ביפנית, יש את השם של המורה שלי, שיממוטו קאציוקי סנסיי, דאן שמונה ואת הדאן שלו. ומתחת לקו השחור כתוב מעיין מסר קטן על ההדגמה. "אני מכוון לאייקידו שיש בו הוקרה הדדית". המשפט הזה הוא מאוד מתאים לשיממוטו סנסיי ולאייקידו שלו, כי אם הייתי צריך לזקק מילה אחת מתוך הרי הסופרלטיבים שאני יכול לומר על האייקידו של האדם שהקדשתי כמעט עשור מחיי כדי ללמוד את תורתו, זו אדיבות.

באימונים איתו הוא היה מספר כשהמילה LOVE הגיע לראשונה ליפן, ההסבר המילוני שלה היה משהו כמו "להוקיר את..." ביפנית אומרים את זה 大事にする, דאי ג'י ני סורו. לדעתו החיבור בין אייקידו ואהבה, עוברת בדיוק דרך המקום הזה של הוקרה. מלשון של מישהו שהוא יקר לליבי. בזמן אמת רק נענתי בראשי וניסיתי ליישם את זה ככל האפשר, אבל האסימון נפל לי רק הרבה שנים אחר כך.

לפני כמה שנים התאמן אצלנו בדוג'ו מתאמן וותיק מאוד באייקידו, עם פז"ם הרבה יותר גדול משלי, שהיה כבר בשלבים מתקדמים של מחלת פרקינסון. היה פער ניכר מאוד בין היכולות הפיזיות שלו למה שהוא חשב שהוא מסוגל לעשות. הוא היה מתמיד ובדרך לא דרך היה מגיע לאימונים בין פעמיים לשלוש בשבוע. בתחילת הדרך לא ממש ידעתי איך להתמודד עם הסיטואציה, כי מוגבלות התנועה שלו לא איפשרה לזוז או לנוע באלגנטיות, אבל היה לי מאוד מאוד חשוב לא להתייחס אליו כחולה או כאל "נכה".

שם קיבלתי את אחד השיעורים החשובים ביותר שקיבלתי בתור מורה לאייקידו. תקופה שהוא התאמן אצלנו בדוג'ו, הדבר החשוב ביותר ששמתי לענייני הוא להוקיר אותו, לתת את כל כולי בשביל האימון שלו ולא לוותר לו ולי בגלל המוגבלות שלו. דרכו למדתי מהו אייקידו אדיב, איך הטלה יכולה להיות גם תמיכה, איך אפשר גם לדרוש מצד אחד ולהכיל מצד שני, וזו הפעם הראשונה שהבנתי בגוף שלי מה הכוונה באייקידו שמוקיר את בן הזוג. לא מתוך תנועה הרמונית והיפיפיה עם בן זוג אלסטי ומוכשר, אלא ברגעים האחרונים של מתאמן ותיק על המזרון. וההוקרה והבנת האחריות שניתנה לי. שהיא אוצר לא שלא נופל מאותו רגע שהיה לי בתמונה הזאת.

זו פשוט זכות לצעוד בדרך הזאת.

06/02/2026

בעשור השני לחיי, כל חיי וכל מטרת הקיום שלי הוקדשה לאייקידו. חייתי בפרבר של אוסקה וכל מה שעשיתי היה למען היכולת להגיע מספר פעמים בשבוע כדי להמשיך לצעוד בדרך. כדי לתחזק את שגרת האימונים עבדתי בכל עבודה שיכולתי למצוא, המון עבודות שונות ומשונות.

אחת מהן הייתה עבודה במכולת ליד תחנת הרכבת. התפקיד שלי היה להכין את הסנדביצ'ים ואת קופסאות האובנטו לקראת היום שמתחיל. זה היה אומר לקום בארבע וחצי כדי להספיק לפתוח את המטבח בחמש וחצי, לשים את האורז במכונה ולחמם את השמן במכונת הטיגון. כל בוקר במשך שנה הייתי עולה על האופניים שלי בחמש ועשר ויורד עד למכולת.

למרות השעה המוקדמת, היו אנשים שהייתי רגיל לפגוש כל בוקר. לפגוש זו אולי מילה חזקה מדי, אבל הם היו חלק מהטיפוסים שעטרו את רחובות השכונה שבה גרתי בשעות שעדיין כולם מתכרבלים בפוטון. מכל אלה לא היו כל כך הרבה. אני עדיין זוכר אישה זקנה שהייתה יוצאת לטיול כל בוקר, ניגשת למקדש הגיז'ו השכונתי ומעלה לו קטורת. היא הייתה קטנה מאוד, עם סוג של עגלת קניות הליכון שיש לסבתות ביפן. העניין עם הסבתא הזאת היה שיכולתי לדעת בדיוק מה השעה לפי המקום שבו הייתי רואה אותה ברחוב. אם היא הייתה יחסית קרובה למעבר החצייה ידעתי שיש לי עוד לפחות רבע שעה עד תחילת המשמרת, אם היא הייתה קרובה לאותו מקדש קטן זה היה הסימן שצריך להתחיל לדווש יותר חזק, ואם כשעברתי לידה כבר היה ריח של קטורת באוויר, אוי ואבוי.

ככה עברו להם חודשים על חודשים. חלקתי עם הסבתא הזאת יותר זריחות מכל הזריחות שראיתי עם החברות שלי לשעבר ביחד. היא הייתה שם עם שכמייה ומטרייה בגשם, בחולצה קצרה עם ציוץ הציקדות בקיץ, עם פרחי הסאקורה שכיסו את השדרה. כל יום, בדיוק באותה שעה, התראינו. ככה עברה לה כמעט שנה. ובוקר אחד, אני זוכר שהוא היה קר מאוד, היא לא הופיעה. הדבר הראשון שעבר לי בראש באותו רגע הייתה השאלה מה השעה. רק כשהחלפתי בגדים וריח הטיגון התחיל לעלות במטבח הבנתי שמשהו השתנה.

גם ביום למחרת היא לא הגיעה, וכן הלאה. מה שבדיעבד נראה לי קצת מוזר הוא שעשרה בקרים אחרי שהיא נעלמה החלטתי להתפטר מהעבודה הזאת. היו לא מעט סיבות לעשות את זה הרבה לפני ואני די בטוח שבאותו זמן לא ממש קישרתי בין שני האירועים. אבל עכשיו, כשאני יושב עם המקלדת ברטרוספקטיבה של כמעט עשרים שנה, עשרה ימים אחרי שהסבתא נעלמה אני סיימתי את הפרק שלי ביפן בתור מכין ארוחת הבוקר לאדם העובד.

אני לא באמת יודע מה קרה לסבתא הזאת, אבל עד היום אני ממש זוכר את התאורה של לפנות בוקר, את הבריזה הקרירה על הפנים שלי ואת אותה אישה זקנה עומדת מול אותו מקדש קטן, מנקה אותו ביסודיות ומעלה לו קטורת, כל בוקר ב-5:24 בדיוק.

16/08/2025

בדיוק אתמול נחתנו ממסע בן שבועיים שבו טיילנו עם קרוב למאה ילדות וילדים בכל פינה אפשרית של התרבות היפנית. היה מסע עמוס, חם אבל עם המון כיף ובעיקר סיפוק על העשייה. הפעם ה־9 שהרמנו את קייטנת יפן.

ביום האחרון עשינו עם הילדים פעילות שמבוססת על חג הטנבטה היפני, חג שקורה בקיץ שמספר סיפור אהבה בלתי אפשרי. במהלך החג ילדים כותבים את המשאלות שלהם על קישוטי נייר ותולים אותם על במבוקים גדולים. גם בפרדס חנה החג נחגג כהלכתו והילדים הכינו קישוטי נייר מהממים ותלינו אותם על צמח במבוק ענקי.

באחד הרגעים הסתובבתי בין המשאלות לראות מה הילדים ביקשו, אז בין הצלחה בלימודים, לפלייסטיישן 5, בצבצה לה משאלה שנכנסה כמו מכה בבטן, שבשנייה החזירה אותי מהאוטופיה היפנית שבנינו חזרה לכאן ועכשיו. היו כתובות שתי מילים: "שהמלחמה תגמר".

מכאן הפוסט יכול להתארך לכתוב מניפסטים וטקסטים חוצבי להבות על למה לעזאזל זו צריכה להיות משאלה של ילדים, על אלימות, על הממשלה, על חמאס, על קיצונים, אבל אני פשוט לא מבין מספיק ולא נחרץ מספיק כדי לצאת בהתבטאויות כאלה.

מה שאני יודע שכואב לי, כואב לי על הילדים, כואב על עלינו, כואב לי עליהם, פשוט ממש ממש כואב.

ולכן וואדוקאן דוג'ו מצטרף למחאה להפסקת המלחמה והחזרת החטופים ושובת ביום ראשון הקרוב.

שיבוא שלום עלינו ושישובו הבנים לגבולם. אמן אמן אמן.

29/06/2025

בשבועות האחרונים מאז שחזרנו, אני בתהליך של קיפול איטי של פרק גדול בחיים שלי ושל הדוג'ו.
כל יום חמישי אני יורד למקלט תת קרקעי ברחוב מודיעין פינת מכבים בפרדס חנה לכמה שעות, כדי לקפל את המבנה הראשון בו וואדוקאן דוג'ו, הדוג'ו שלנו, התחיל לפני קצת יותר מעשר שנים.

חלל של 40 מטר מתחת לאדמה עם שני פירים קטנים לאיוורור, שהיה הבית שלנו. שבמשך שעות על גבי שעות שפכו בו גלונים של זיעה ואנרגיה, שממש מרגישים איך הם נספגו לתוך קירות הבטון.
דוג'ו שנבנה כולו בכוחות משותפים בעבודת יד, הכל נעשה, נצבע, צויר, עוצב, נתפר ונוגר על ידי חברי הדוג'ו בהמון המון אהבה.

מקום שבו נבנתה משפחה שעד היום מגיעים 3 פעמים בשבוע כדי להתאמן.
בו המחזור הראשון של חוג הילדים שעוד שנייה מתגייס התחיל להתאמן.
בו ישבנו כל יום חמישי לבירות ודיברנו על אייקידו, פילוסופיה ובנינו קהילה.
מקום בו ימי ראשון היו מוקדשים לשיעורי התעופפות.
מקום שבאוגוסט, למרות החום הבלתי נסבל, אנשים היו מגיעים כדי להתאמן, כי חשוב וצריך להמשיך, גם אחרי שהמזרונים כולם כבר רטובים מרוב זיעה.
מקום שבימי הקורונה היינו עושים אימוני גרילה בשקט בשקט.

מקום שבו הייתה לי את הזכות החד פעמית לארח את המורה שלי שיממטו סנסיי זצ"ל, לבוא ולאמן בו, אימון שהיו בו 24 איש על חלל של 40 מ"ר בשיא הקיץ.
אימון שגם הוא אף פעם לא שכח, תמיד כשהייתי חוזר לבקר הוא היה אומר בפני כולם:
"איתמר מלמד את אומנות השלום במקלט נגד פצצות וטילים", בספק גאווה ספק תמיהה.

לשמחתי הרבה, הדוג'ו גדל וממשיך הלאה למקום גדול יותר עם חלונות ומזגן שאשכרה עובד.
עשור הוא רק צעד ראשון, אבל מרגיש שיש בסיס חזק ולאט לאט מצטרפים עוד חברים חדשים למסע המשותף.
מעניין איפה נהיה בעוד עשור מעכשיו.

מי שהפוסט הזה קצת דגדג לו, ורוצה לבוא להזיז את הגוף, לנקות את הנפש ולרוקן את התודעה —
מוזמן לשלוח לי הודעה בפרטי או לשלוח הודעה או טלפון: 058-400-3877

09/06/2025

השבוע פתחתנו מחדש את האימונים ביום ראשון. בהפתעה הגיע אחד נער שמתאמן אצלי מכיתה ב', הוא שנייה לפני גיוס, כבר משופם ועבר אותי בגובה. אני מודה שהיה מאוד מרגש.
ואז נזכרתי בפוסט שכתבתי עליו לפני כמה שנים.

השבוע באימון הילדים, קיבלתי מסר. מסר ללא מילים, אבל מסר ברור.

בימי חמישי, אני מלמד את קבוצות הילדים, השיעור האחרון הוא של קבוצת הנוער. כיתות ו' ומעלה. בקבוצה הזאת מתאמנים כמה ילדים שאיתי כבר קרוב ל-7 שנים. יש לי תמונות וזכרונות שלהם כשהם הגיעו לי לפופיק, דיברו בקול צייצני, והיו ממש חמודים. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע. באימון האחרון, קראתי לאחד מהם לאוקמי, (כלומר לעזור לי בהדגמה), הוא תפס אותי כמו תמיד.

בניגוד למיליון פעמים הקודמות שהוא אחז לי את היד, משהו בתפיסה הזאת היה שונה. פתאום היה באחיזה שלו הרבה יותר כוח, משהו מיושב יותר ועוצמתי יותר. ואז זה הכה בי, הוא כבר לא ילד, בשבע השנים האחרונות, בלי ששמתי לב, גדל לי נער מול העיניים.

באחיזה הזאת הבנתי, שאני כבר לא יכול להתייחס אליו כמו תמיד. הסתכלתי אליו וחייכתי. ואז הפעלתי עליו טכניקה בכח ועוצמה, כמו שלא העזתי עד אותו הרגע. היה תענוג לראות איך שנים של אימונים לצדי, שהוא כבר יודע כמעט בעל פה לקרוא את התנועות שלי, באו בשילוב של העוצמה החדשה שההתבגרות הביאה איתה. זה היה רגע מכונן מבחינתי, כמורה לאומנויות לחימה.

אף מילה לא נאמרה ברגע הזה, רק אחיזה, חיוך, נפילה. עד עכשיו אני קצת מנדהם מכמות האינפורמציה שעברה באותו רגע קטן. איך הצלחנו לדחוס 6 שנים של אימונים, יחסי מורה – תלמיד, התבגרות, התחלה חדשה ועוד. דרך רגע קטן של אחיזה.

אחד הדברים שאני מאוד אוהב באייקידו זו התקשורת ללא מילים. היכולת להעביר כמות כל כך גדולה של אינפורמציה דרך מגע ותנועה. כמה מידע אפשר להעביר דרך כף היד, דרך אחיזה או מגע. אני חושב שחברים בדוג'ו שמתאמנים ביחד הרבה שנים, מכירים אחד את השנייה בצורה שאף אחד אחר לא מכיר אותם, אפילו המשפחה. המפגש הזה הוא נדיר ומיוחד בעיני.

מחפשים גם מפגש? רוצים להזיז את הגוף, ללמוד איך לשמור על עצמכם ולנהל תקשורת מיטיבה?

כנסו ללינק ותראו מה קורה:
https://www.wadokan-aikido.co.il/blank-3

Photo by Billy Pasco on Unsplash