20/09/2026
כל שנה לקראת יום כיפור אני מעלה את אותה הבדיחה:
״אם פגעתי בכם, כנראה שלא עשיתם הגנה כמו שצריך״.
השנה המשפט הזה מקבל עבורי משמעות קצת אחרת.
כי השנה כנראה שאני זה שלא עשיתי הגנה כמו שצריך.
ובאופן אירוני, הסטירה הכי מצלצלת לא הגיעה ממישהו שעמד מולי בקרב.
היא הגיעה דווקא מאנשים שהיו הכי קרובים אליי.
אנשים שאימנתי במשך שנים.
אנשים שהשקעתי בהם הרבה מעבר לזמן על המזרן.
אנשים שהאמנתי שהקשר איתם כבר מזמן חצה את הגבול שבין מאמן לחניך.
וגיליתי בדרך הכואבת ביותר שלפעמים מידת המחויבות שאתה מרגיש כלפי אדם אחר, היא לא בהכרח מידת המחויבות שהוא מרגיש כלפיך.
זה כואב.
בעיקר כשאתה לא רואה את המכה מגיעה.
בקרב מגע אנחנו לומדים שהמכות המסוכנות ביותר הן אלה שמפתיעות אותנו.
אבל בחיים אי אפשר, וגם לא נכון, להסתובב כל הזמן עם ידיים למעלה ולשמור על הפנים.
כי כדי לאהוב אנשים, להתחבר אליהם, להשקיע בהם ולתת להם מקום אמיתי בחיים שלך, אתה חייב לפעמים להוריד את ההגנות.
ולפעמים אתה גם חוטף.
אז ביום הכיפורים הזה אני לא מבקש סליחה רק ממי שאולי פגעתי בו.
אני גם מנסה לסלוח למי שפגע בי.
ובעיקר לסלוח לעצמי על כך שציפיתי מאנשים מסוימים לתת לי את מה שאני הייתי מוכן לתת להם.
כנראה שגם זו הגנה עצמית.
גמר חתימה טובה 🙏
