30/06/2026
וכך, כמו ״זכרון מתקדם לעתיד״ , נפרדנו היום מהתערוכה,
שוב תודה לשרון שזר וצוות מפמ״ר אמנות חזותית, למכללה האקדמית ספיר, לצוות המוביל של קהיל״א, לאבשלום סלומון ותימור שוורץ מילר על התמיכה הגדולה, לכל אחת אחד שהם חלק מהקהילה שלנו ״ממבט לפעולה״ :
למי שלא הספיק לבקר-
הוצאנו מספר ראיונות עם אמניות ואמן, מתוך התערוכה -
מוזמנים לקרוא להגיב ולשתף❤️❣️
מורן לובסקין - https://did.li/MLzy26
ליאור גראודה - https://did.li/LGzy26
דורית פוקס הולץ - https://did.li/DFH6-26
מיטל בוטו שאמי- https://did.li/MBS6-26
יעל אדן חיים - https://did.li/YAH6-26
טלי גל - https://did.li/TG6-26
קריאה מהנה!
להמשך קריאה
ספוט על אמן מתוך התערוכה: זכרון מתקדם לעתיד- גלריה לאמנות המכללה האקדמית ספיר. https://did.li/yokba
מבעד לעיני התלמידים: 30 פעמים אני
ראיון עם האמן והמחנך ליאור גרודה
מאת: זהר ירום
במסגרת התערוכה "זיכרון מתקדם לעתיד" המוצגת בגלריית מכללת ספיר, מציג ליאור גרודה את העבודה המרתקת "אני, 30 פעמים". מדובר ביצירה משותפת וייחודית שנולדה מתוך תרגיל סוף שנה פדגוגי, שבו ביקש מתלמידיו לצייר את הדיוקן שלו כמורה. המבטים השונים של תלמידיו, בשילוב התערבותו האמנותית של ליאור, יצרו פסיפס אנושי יוצא דופן שנע בין הומור חופשי לרצינות תהומית.
-ליאור, בשביל מי שלא מכיר אותך – ספר קצת על עצמך, מאיפה הגעת ואיך הגעת לעולם החינוך והוראת האמנות?
"אני ליאור גרודה, בן 47 בקרוב, מורה לאמנות ולעיצוב ומחנך כיתת נחשון. זה כבר המחזור הרביעי שלי כמחנך (ועדיין לא לקחתי שבתון, מה נסגר איתי?). אני מלמד גם בחטיבה וגם בתיכון – תלמידים שבחרו במגמה, תלמידים שהוסללו אליה וגם כיתות של חינוך מיוחד.
להוראה הגעתי לגמרי במקרה וממש בלי כוונה. במקור הייתי מעצב גרפי, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. יום אחד חברה טובה ביקשה ממני להחליף מורה לאמנות בחטיבה, ומשם – הכל פשוט התגלגל: עשיתי הסבה להוראה, נכנסתי לחינוך, ריכזתי את מגמת האמנות... כל העסק. הכל קשוח, הכל מתנהל עם לוחות זמנים אינטנסיביים שלא הכרתי קודם, אבל לא הייתי מוותר על זה. אני לא מוותר."
-העבודה שלך מבוססת על פורטרטים שציירו התלמידים שלך. האם גילית על עצמך משהו שלא ידעת דרך העיניים שלהם?
"מצד אחד, כל התרגיל הזה עוסק בהומור. הרי אני לא מצפה מהם לדייק או לייצר רצינות יתרה בתוך 45 דקות, ולכן מראש לא היו לי ציפיות ברומו של עולם לגבי הריאליסטיות של הדיוקן. לא זו בלבד, אמרתי להם במפורש שאני לא אעלב משום דבר שקשור לציורי האוזניים והאף שלי, ושהם מוזמנים לצייר אותי בדיוק איך שהם רואים ורוצים. החופש הזה בוודאי נתן לחלקם מוטיבציה להגזים ולצייר אותי באופן קריקטוריסטי.
מצד שני, כן היה לי שבב של תקווה שהם ינסו ליישם הרגלי עבודה נכונים ומדויקים שניסיתי להנחיל להם במהלך המחצית או השנה, וכך ייצרו דיוקן שמזכיר או מהדהד אותי. כדי לקדם את הרעיון הזה הזכרתי להם כמה חוקים בסיסיים, כמו שהעיניים לא נמצאות במצח אלא מתחילות מאמצע הפנים, או שהראש הוא לא כדורסל, ונתתי עוד כמה טיפים ותזכורות.
בסופו של דבר, בכמה מהדיוקנאות גיליתי שהיה בהם רצון אמיתי לשחרר כל רסן – מין תחושה של 'עכשיו מותר' – ובאחרים ראיתי ניסיון גדול להוכיח לי איך הם יודעים לצייר וכמה הם כישרוניים."
- מתי הבנת שהפורטרטים האלה הם כבר לא רק תרגיל לסיכום שנה
בכיתה, אלא יצירה שיש לה מקום בתוך הקשר הרחב של התערוכה "זיכרון מתקדם לעתיד"?
"האמת היא שכבר שנים רבות יש לי חלום להציג בגלריה את הדיוקנאות שציירו אותי. כבר דמיינתי בעבר איך אני תולה את כל אותם מאות דיוקנאות, איך זה יעמוד ואיך התערוכה הזו תיראה. לכן, התערוכה 'זיכרון מתקדם לעתיד' פשוט התפרצה אצלי לדלת פתוחה. היא נתנה לי את הפלטפורמה המושלמת להראות ולחשוף את הדיוקנאות האלה.
חשוב לציין שכאן נכנסה גם הפעולה האמנותית שלי: לאחר שהעתקתי אחד לאחד את הדיוקנאות הנבחרים שהתלמידים ציירו, בחרתי לצבוע אותם בצבעי מים – וזאת בניגוד לדיוקנאות המקוריים. זו בעצם ההתערבות שלי בתוך העבודה, ומלבד זאת לא שיניתי דבר."
-איך העבודה הזו מתכתבת עם הצורך "להניע את גלגלי היצירה" ולייצר עתיד עבור אותם תלמידים, בטח ברוח התערוכה?
"כשהבנתי שאני עתיד להציג בתערוכה וכבר בחרתי את שלושים הדיוקנאות, עוד כשהם היו מצוירים באופן ראשוני ובוסרי, הראיתי אותם לתלמידים שלי – לכולם, לא בהכרח רק לאלו ש'נבחרו' לעבודה הסופית. המטרה שלי הייתה לייצר אצלם התלהבות ואנרגיה של עשייה.
השוני הגדול בין הדיוקנאות הוליד מיד דיונים סוערים בכיתה. הם התחילו להתווכח ביניהם: 'זה כן דומה לך ליאור', 'זה ממש לא דומה לך...'. מעבר לזה, גודל העבודה – פריסה של כמה מטרים, עבודה מאוד ארוכה ורחבה – והאופן שבו הדיוקנאות צוירו, גרמו להם להתלהב ולהסתקרן מאוד. החשיפה הזו של התהליך האמנותי שלי מולם גרמה להם להרגיש שותפים. ככה אני יודע שהצלחתי לגייס אותם להניע משהו, גם אם לזמן קצר, ולפתוח להם צוהר לעתיד שבו ליצירה שלהם יש תוקף ומקום בעולם האמיתי."
-האם העבודה הזו היא בסופו של דבר דיוקן עצמי שלך, או שהיא דיוקן קבוצתי של הכיתה ושל התקופה שבה פעלתם יחד?
"העבודה היא חד-משמעית דיוקן שלי, א-ב-ל – וזה אבל גדול – זהו דיוקן שמראה לי איך אני נראה בעיני התלמידים שלי. הוא מציג איך אני מרגיש להם ומה הם לוקחים ממני הלאה: האם הם לוקחים רצינות, או הומור, או אולי את שניהם ביחד.
לגבי התקופה – אני לא חושב שאפשר לשים את האצבע ולבדוק מה ההבדל בין דיוקנאות שצוירו לפני עשר שנים לבין דיוקנאות מהתקופה הנוכחית. גם בהצבה בתערוכה, הדיוקנאות לא מסודרים לפי סדר כרונולוגי, ולחיבור שלהם אחד ליד השני אין קשר למתי הם צוירו או על ידי מי."
Dorit Pukach-Hallas
Tali GalMaya ShalevMeital Botto@עוקבים
כל הפרטים והרשמה כאן:
https://did.li/0VAmC
